כאשר יש לנו פרויקט מודיעין עסקי המושתת על אוסינט, אנו נוטים להתמקד בשאלה היכן למצוא מידע: רישומי חברות, מדיה, מדיה חברתית, מאגרים משפטיים, מכרזים וכמובן – פרסומים ממשלתיים. אולם, מעבר להפעלת מיומנותנו באיתור החומר, אנו חייבים גם לשאול באיזו סביבה משטרית המידע הזה נוצר. ככל שהמדינה דמוקרטית, פתוחה ובעלת תקשורת חופשית יותר, כך גדל הסיכוי שהמידע הגלוי בה יהיה מגוון, נגיש, בר-אימות ואמין יותר. כאשר קיימים חופש עיתונות, מוסדות ביקורת, רשות שופטת עצמאית ותרבות של שקיפות, אפשר לא רק לאסוף מידע, אלא גם להצליבו, לאמתו ולהבחין בין עובדות ומידע בלתי אמין. מדדי חופש בינלאומיים אכן משתמשים בדיוק בפרמטרים הללו: זכויות פוליטיות, חירויות אזרחיות, שלטון חוק וחופש עיתונות.
אמינות האוסינט – תהליך של שחיקה איטית
כאשר הדמוקרטיה במדינה נתונה נחלשת, גם איכות האוסינט עלולה להיפגע. הפגיעה אינה חייבת להופיע מיד בצורה של צנזורה בוטה או חסימת אתרים. לעתים היא מתחילה בשחיקה איטית: ירידה באמון במוסדות המדינה, הפעלת לחצים על אמצעי התקשורת, היחלשות של מנגנוני ביקורת, וטשטוש הולך וגובר בין מידע רשמי לבין מסר תעמולתי. כאשר אנו אוספים חומרים במדינה שבה הדמוקרטיה נחלשת, גם מקורות שנחשבו בעבר אמינים מחייבים בדיקה קפדנית יותר. עבור איש מודיעין תחרותי, זו אינה שאלה תיאורטית אלא שאלה מקצועית מובהקת: האם עדיין ניתן להסתמך על המקור, ובאיזו מידה.
לכן, באוסינט בינלאומי צריך להיות לא רק עם עיניים על היעד, אלא גם עם אצבע על הדופק ביחס למשטר המידע של כל מדינה. מדינה שהייתה אתמול כר פורה למידע איכותי יכולה, בעקבות שינוי פוליטי או מוסדי, להפוך בתוך זמן לא רב לסביבה שבה נדרשת זהירות גבוהה יותר ביחס למקורות רשמיים, לתקשורת המקומית ואף למאגרים ציבוריים.
ישראל כמקרה בוחן לשחיקת אמינות האוסינט
בהקשר זה, ראוי להביא כדוגמה את מדינת ישראל. לפי מדדי חופש ודמוקרטיה שונים, ישראל כבר איבדה את מעמדה כ"דמוקרטיה ליברלית" והיא מוגדרת יותר כ"דמוקרטיה אלקטורלית", כשברקע עולים חששות להמשך שחיקתה של הדמוקרטיה ולהעמקת המגמות הסמכותניות.
בישראל החלו לאחרונה לעלות סימני שאלה באשר לאמינותו של המידע הרשמי. כך למשל, ברבעון הראשון של שנת 2026 דווח בכלי תקשורת שונים, כי לשכת ראש הממשלה הפיצה, ובהמשך גם הופיעו באתר לשכת העיתונות הממשלתית, תמונות רשמיות של אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, שעברו ריטוש משמעותי, בעוד שגורמים אחרים הפיצו את התמונות האותנטיות. מבחינת איש אוסינט, זהו אירוע בעל משמעות מקצועית: אם אפילו תיעוד רשמי דורש מעתה אימות חיצוני, הרי שמפלס הסיכון המודיעיני עלה.
מתחילים בשינוי פרט קטן, מסיימים בדיסטופיה תקשורתית
לעתים, המרחק בין הסטייה הראשונה מן הדיווח האותנטי לבין הידרדרות לתקשורת דיסטופית, בסגנון “מיניסטריון האמת” מהספר "אלף תשע מאות שמונים וארבע" של ג'ורג' אורוול, עלול להיות קצר מכפי שנדמה. תהליך כזה אינו מתחיל בהכרח בשקר גס וכולל; לעתים הוא מתחיל ב“תיקון”, ב“ליטוש”, ב“התאמה מסרית” ורק בהמשך הופך לנורמה. מרגע שמוסד רשמי מרשה לעצמו לשכתב את המציאות החזותית או הטקסטואלית, נפרץ סף מסוכן. עבור קהילת האוסינט, זהו קו אזהרה ברור: לא רק מה פורסם חשוב, אלא גם האם נשמרה המחויבות לאותנטיות.
המסקנה ברורה: איכות האוסינט אינה תלויה רק בזמינות של מידע, אלא גם בבריאותו של המרחב הדמוקרטי שממנו המידע נובע. מי שפועל בזירה הבינלאומית חייב לנטר לא רק חברות, מתחרים ורגולציה, אלא גם את מצב הדמוקרטיה, חופש העיתונות ואמינותם של המקורות הרשמיים בכל מדינה שבה הוא אוסף מידע. בלי זה, גם האיסוף הטוב ביותר עלול להישען על קרקע מתערערת.
